בטח תהיתן/ם מה לארטרנטיב ולסן פרנסיסקו? אולי בעתיד יהיה, אבל כרגע אין הרבה בין השתיים מלבד שתי עובדות משמעותיות: ראשית, אני חלק מארטרנטיב, ודרכי הובילה אותי לסן פרנסיסקו. שנית, סן פרנסיסקו מגניבה ואמנותית וכך גם ארטרנטיב ☺ והנה לכם הסיבות הראויות לכתוב פוסט על העיר.
אז מה הביא אותי לסן פרנסיסקו? ועוד רק ל-24 שעות? כזכור מהפרולוג והאפילוג שכתבתי – בחודש שעבר הייתי במסע שהתחיל בסופ"ש ארוך ונפלא בלונדון, והמשיך לעיר ברקלי (Berkeley) שבקליפורניה, שכנתה של סן-פרנסיסקו. כן, ברקלי הביאה אותי לסן פרנסיסקו, או יותר נכון כנס לימודי ישראל (Israeli Studies) שהתקיים באוניברסיטה הידועה של העיר. וכך, אחרי יומיים וחצי של הרצאות, פגישות עם פרופסורים, מינגלינג, ושיחות "ספרי לי מה את חוקרת…", נשאר לי עוד יום אחד לפני החזרה ארצה. יום אחד לחוש ולטעום את העיר.
אז אם במקרה גם אתם/ן מוצאים עצמכם 24 שעות בעיר של שער הזהב ו"צער גידול בנות", או אם מעניין אתכן/ם לקבל הצעה למסלול יומי בעיר עם המחשבות שליוו אותי לאורכו, אתם מוזמנים ומוזמנות להמשיך לקרוא!
המשימה: Pier 39
נחתנו (חבורה אקדמית שכזו) במרכז סן פרנסיסקו – תחנת פאול (Powell) ברחובות מרקט (Market) וסטוקטון (Stockton). מדובר באיזור קניות, למי שבעניין, אבל אנחנו אנשים רציניים ומיד התחלנו במסלול הליכה שהומלץ לנו על ידי עמיתה מקומית. בגדול, המטרה היתה להגיע לפיר 39 (Pier 39) המפורסם ותוך כדי להתרשם מהעיר. המסלול שהיא הציעה היה מצוין ואני שמחה לשתף אותו!
נקודת העניין הראשונה היתה Union Square, כיכר ראשית במרכז העסקי של סן פרנסיסקו, מין טיימס סקוור של העיר (רק לא…). הכיכר היתה בשיפוצים כך שלא נראתה מרשימה במיוחד ובהתחלה בכלל לא היינו בטוחים שהגענו למקום הנכון, אך ברגע שראינו חנות Apple ענקית, הבנו שהגענו. לא יכולתי שלא לתהות כי פעם אנדרטה במרכז כיכר היתה עדות לכך שמדובר בכיכר חשובה ומשמעותית, כיום אם יש חנות אפל זו אינדיקציה לא פחות טובה… ואכן בסוף גם התגלתה האנדרטה המתבקשת – פסל של אלת הניצחון ניקי על עמוד מונמנטלי, עדות לניצחון האדמירל ג'ורג' דואי בקרב. כהיסטוריונית של אמנות מיד חשבתי על המהות של אנדרטאות, האסתטיקה שלהן ומקומן במרחב הציבורי ( To be continued בפוסט על אנדרטאות באירופה…).
משם המשכנו צפונה לכיוון צ'יינה טאון. בעת השיטוט ברחובות הצרים מלאי מנורות סיניות אדומות, דמיינתי לעצמי כמה יפה כאן בלילה כשהכל מואר. שוחחנו בינינו גם ושאלנו את עצמנו האם המקום עדיין אותנטי? האם עדיין גרים כאן סינים? או אולי הכל זה ״שואו״ לתיירים? אז אמנם יש המון חנויות מזכרות וזיופים כדי שנרגיש סין, אבל לצד זה ראיתי גם מלא ילדים סינים קטנים בדרכם לבית הספר, והאוכל שאכלנו במסעדה סינית מקומית, Hang Ah Tea Room, שקיימת מ-1920 היתה פשוט מצוין! בנוסף, הבניינים בשכונה ריתקו אותי – אדריכלות היברידית של מזרח ומערב – בניין מערבי-מודרני עם גג פגודה סיני. הסינטזה הזו כה מיוחדת בעיניי, ומהווה סימן של ערבוב תרבויות ויצירה של משהו חדש, נטול זהות ברורה, נזיל.
לאחר הצ׳יינה טאון עלינו לאזור little Italy לכיוון הים, שם שתינו קפה מצוין ונהנו מריח הפיצה באוויר. נכנסו גם לצ'יקולטה פאדג' ,חנות ממתקים מקומית (נצפו רבות כאלו) וטעמנו מלא. המוכר האיטלקי היה כל כך נחמד שלא התאפקתי וקניתי שתי טבליות טופי הביתה (שלצערי לא שרדו בשלמותן את הטיסות). גם אמנות רחוב מגניבה נצפתה באזור ☺
בין סין לאיטליה – גם אמנות רחוב מגניבה נצפתה באזור 🙂
ירדנו עד הים רק כדי לגלות שערפל סמיך מסתיר את כל המפרץ (כולל את גשר הזהב), אבל גם זו תמונה יפה (בפילטר הנכון). משם הדרך ל Pier 39 היתה קצרה, ובמהרה נכנסנו למתחם עם מבני עץ משוחזרים מלאים בחנויות, מסעדות ואווירה קרנבלית, ספק אותנטית ספק תיירותית. ממחקר קצר על המקום, הבנתי שנפלתי בפח – המתחם כלל לא ישן כפי שהמראה שלו רוצה שנאמין, אלא הוקם בשנות ה-70 כמתחם פנאי תיירותי. זו אינה סן פרנסיסקו האמיתית, וכלל ספק אם אי פעם היתה כזו… אבל אתם יודעים מה? הם עושים את זה טוב האמריקאים: המיקום היפיפה, הנוף משגע, ומופעי רחוב לילדים משעשעים גם מבוגרים.
אספר גם אנקטודה מעניינת על המקום: המזח עדיין זכור בכך שאלפי אריות ים החליטו ביום בהיר אחד ב-1989 להעתיק את מושבם למזח, ובין לילה הפכו לאטרקציה (אני זוכרת היטב ביקור במקום בילדותי). אולם ב-2009 אריות הים עזבו לפתע, ממש כפי שהגיעו. בעת הביקור שלנו במזח נוצרה סיטואציה משעשעת – מתוך כוח האינרציה, עשרות מבקרים הצטופפו מול המצופים הריקים כשברקע נשמע צפצוף חלוש של אריה-ים יחיד, שכנראה טעה בדרך ומצא עצמו בכל זאת חזרה במקום לבד וגלמוד. חוץ מקולו איני מאמינה שאיש ראה אותו…
סיימנו את היום ברחוב ולנסיה (Valencia) ברובע מיסיון (Mission District) בחיפוש אחר בארים מקומיים. התיישבנו בבלונדי בר שם שתיתי מרטיני מעולה!
המזח בימים טובים יותר
בוקר בגולדן גייט פארק
את הבוקר שלמחרת פתחתי בהליכה של כשעה לכיוון "הגולדן גייט פארק". בדרך נהנתי מהאדריכלות המקומית שמאפיינת את סן פרנסיסקו – מין שילוב אקלקטי של סגנונות, לא פחות היברידי מהסגנון בצ'יינה טאון – רק שהפעם מדובר בדיפוזיה של אדריכלות ויקטוריאנית ואדריכלות מודרנית. עבורי זה היה מרתק! מדובר בפארק יפיפה, דומה באופיו לסנטרל פארק בניו יורק, אך כשהגעתי אליו התאכזבתי לגלות שלמרות שמו, מכאן אני לא אזכה לראות את הגשר הידוע בזמן המועט שנותר לי בביקורי.
מה שכן, הספקתי לעלות למגדל של מוזיאון דה-יונג (De-Young) השוכן במקום מאז 1894, ולו תצפית 360 מעלות מרהיבה על הפארק והעיר, כולל הגשר שמבצבץ בין הגבעות. העלייה למגדל היא בחינם ולא כרוכה בכניסה למוזיאון. למי שיש זמן, אני ממליצה גם על ביקור במוזיאון עצמו. כבר בעודי עולה למגדל למדתי על אמנית אמריקאית מדהימה – רות אסאווה (Ruth Asawa, 1926-2013) שכלל לא ידעתי על קיומה. סיפור חייה של אסוואה, שנולדה להורים ממוצא יפני, מרתק ממש, ועצם העובדה שהיא נכנסה להיכל הכבוד של האמנות האמריקאית – כאישה וכדור שני למהגרים יפנים – מעוררת השתאות.
בנוסף, הארכיטקטורה החיצונית של המוזיאון יוצאת דופן: מבנה סופר עכשווי שהוקם בשנת 2005 והחליף לחלוטין את המבנה הקודם מבלי להשאיר כל זכר למוזיאון הישן. מתיחת פנים זו (שלא לומר שינוי זהות) הותירה מבנה מעורר השראה שהצעיד את המוזיאון לקדמת הזירה המוזיאלית בארה"ב (אדריכלות של מוזיאונים זה בכלל נושא מרתק, אכתוב עליו פעם אחרת), ואני יודעת שיש למוזיאון עוד הרבה מה להציע. מוזיאון נוסף שחייבים לבקר בו, ולצערי ישאר לביקורי הבא בעיר, הוא כמובן MOMASF. מדובר בשלוחה של המוזיאון הניו יורקי הידוע בחוף המערבי של ארה"ב, וכמוהו מציג הוא את מיטב ה אמנות מודרנית והעכשווית . עד 26 באוקטובר מתקיימת תערוכה של רנה מגריט, הצייר הסוריאליסטי שאין אחד שלא מכיר את יצירותיו גם אם אינו יודע לנקוף בשמו. עמיתה עדכנה אותי שהתערוכה מעולה, אז תלכו!
אז איך אסכם? סן פרנסיסקו הייתה טובה אליי. מזג האוויר המקסים אפשר לי לשוטט בעיר ולספוג, גם אם לקצת, את האנרגיה האורבנית המיוחדת שלה. מאחלת גם לכן/ם להגיע לעיר הקסומה הזו, ומאחלת לעצמי לבקר בה שוב בקרוב.
רות אסאווה, אמנית אמריקאית מרתקת
