במשך חמש השנים בהן חייתי בלונדון, התאהבתי בתחושה של "עיר עולם", תשובה לשאלה תמימה כמו: "אז מאיפה את במקור?" והתשובה הארוכה בסגנון: "אני במקור מסין, גדלתי באוסטרליה, למדתי בארה"ב ובן הזוג שלי צרפתי וכרגע אנחנו גרים בלונדון" מפתיעה בכל פעם מחדש, אך מאוד שגרתית בעיר שיש שמגדירים אותה כעיר-מדינה מודרנית. אז למרות שאני כבר לא גרה בלונדון, לונדון תמיד תהיה חלק ממני… נעים מאוד! אני טליה, ויחד עם דניאל, הקמנו את ARTernative, מיזם להדרכת סיורי אמנות באירופה. מלבד ה״בייבי״ הזה, נולדה בלונדון גם בתי הבכורה בבית החולים של בני המלוכה הבריטים! הבן השני שלי נולד בארץ אבל אנחנו מתעקשים שגם לו יש דם כחול 🙂
אם אני יוצאת רגע מהעולם הפרטי והקטן שלי, במבט לאחור אני רואה כמה המון קרה מסביבי בחמש השנים בהן חייתי בלונדון… והתערוכה שמציגה כעת (ועד ל-12 באוגוסט) במוזיאון העיצוב בלונדון – Hope to Nope – העלתה בי נשכחות על מה שהיה וגם מחשבות על מה שאולי עתיד להיות, זיכרונות ותהיות שרציתי לשתף אתכן/ם בהם! מחשבות שבאופן מסוים עיצבו את החוויה הלונדונית האישית שלי, ושאולי יגרמו גם לכם ולכן לרצות לחוות את לונדון – או כל עיר אחרת, באמצעות האמנות.
כשמסר וויזואלי מעצב תודעה
כשעברתי ללונדון ב-2010 היא עדיין ליקקה את פצעיה מהמשבר הכלכלי של 2008, ובתור בירת הפיננסים של אירופה, המשבר זעזע את העיר כולה. אומרים שהכול עניין של פרספקטיבה ושאין חדש תחת השמש – והמשבר הכלכלי של 1929 אמנם נצרב בתודעה הקולקטיבית כקו פרשת המים, אבל משברים כלכליים צצים אחת לכמה שנים ומערבבים את כל מה שידענו על העולם עד לאותה נקודה. הזיכרון הקולקטיבי שלנו מורכב ממסרים ודימויים וויזואליים, וכשרבים מאתנו, למשל, רואים את הצילום המפורסם של דורותיאה לאנג (Dorothea Lange), אין צורך להכביר במילים וכל המאפיינים של תקופת ה"שפל הגדול" צצים במוחנו. ברבות הימים המצולמת, פלורנס אוונס תומפסון (Florence Owens Thompson), ביקרה את האופן בו הוצגה וטענה לסילוף מסוים של המציאות לצורכי העברת המסר, אך המבט הנוגה שלה, הקומפוזיציה המושלמת של שני הילדים והתינוק על הברכיים, כבר מזמן הפכו לסמל, והסיפור האמיתי שעומד מאחורי אותו צילום כבר אינו משנה.
המוחות הגדולים בעולם מתאמצים להרכיב את הנוסחה המושלמת שתיחרט אצלנו, ותהפוך לזיכרון קולקטיבי, ועולמות העיצוב הגרפי והטכנולוגיה משחקים תפקיד מרכזי וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית. התערוכה Hope to Nope מתארת את העשור המשוגע שהחל ב-2008 עם המשבר הכלכלי, ושהסתיים עם בחירתו של טראמפ והברקזיט, שהפתיע את כל מי שחשב שהוא מבין או יודע משהו על העם הבריטי. לתופעות המרכזיות שמאפיינות את העשור נוספו כמובן האביב הערבי ומשבר הפליטים, שמסרב לגווע ומשפיע על הפוליטיקה העולמית. התערוכה מתמקדת באותם דימויים וויזואליים שהפכו להיות חלק אינטגרלי מאיך שאנחנו תופסים תהליכים ושינויים היסטוריים.
אחת מהדוגמאות שמוצגות בתערוכה – והן מן המפורסמות ביותר למסר שקיבל ביטוי ויזואלי מדויק – הנה כרזה של אמן הרחוב Shepard Fairey אותה יצר מטעם עצמו ומתוך רצון לתמוך בברק אובמה בבחירות לנשיאות ב-2008. הכרזה Hope (שזוכה לתהודה בשם התערוכה) הפכה לחלק אינטגרלי מהקמפיין של אובמה ואולי ניתן אך לומר שהייתה בעלת השפעה רבה על תוצאותיו. התערוכה סוקרת את ההשפעות הוויזואליות על התנודות הכמעט לא הגיוניות שחווינו כולנו בעשור האחרון – החל מ-Hope, התקווה הגדולה שליוותה את מועמדותו של אובמה, ועד Nope – ההצבעה של הבריטים ליציאה מהאיחוד האירופי.
התערוכה המעניינת הזאת גרמה לי לחשוב על אמנות בהקשרים רחבים ועל החשיבות והתעתוע מאחורי מסרים ויזואליים. אני לא אחדש דבר כמובן אם אכתוב שאנחנו חיים בעידן ויזואלי, עידן שבו תמונה מחליפה פעמים רבות מסר כתוב. הידע התרבותי הנצבר של רובנו מאפשר לנו לפענח במהרה, ולעיתים גם לא במודע – למשל, בכרזה של אובמה הצבעים הם צבעי דגל ארה"ב, המבט של אובמה צופה לכיוון העתיד שכולו תקווה – והכל יחד מתחבר לכדי מסר אחיד וברור. מסרים צצים אלינו מכל פינה: מפרסומות, רשתות חברתיות, מגזינים ומאיפה לא.. אבל מה קורה כשאנחנו לא מבינים את המסר עד הסוף? או אפילו מבינים אותו הפוך בגלל פערים תרבותיים?
השאלות האלה גרמו לי להיזכר באחד מסיורי הגלריות הראשונים שלי בארטרנטיב, בהם נתקלתי באמנית שהיצירות שלה גרמו לי לחידוד הפרספקטיבה ולהבנה עמוקה יותר של החוויה האישית שלי בלונדון. שורוק אמין (Shurooq Amin) היא אמנית ומשוררת כוויתית, שנולדה ב- 1967 לאב כוויתי ואם סורית. היא טוענת שהגוף שלה נמצא בכווית אבל מבחינה נפשית היא אזרחית העולם (כאמור, תחושה שמוכרת גם לי בצורה כזו או אחרת…). אמין היא דוגמה מצוינת למסרים וויזואליים שתופסים את העין, אך המסר מתעתע בצופה המערבי והערבי כאחד, כל אחד עם הסל התרבותי שלו. ניתן לומר שאמין שואפת לחולל שינוי מחשבתי בעולם הערבי באמצעות האמנות שלה ודרך מסרים וויזואליים חזקים – הסגנון שלה מאוד קל לעיכול למראית עין, היא מקפידה על ציור ריאליסטי עם נגיעות קיטש שמזמינות את הצופה להתקרב, אך במבט שני, נגלים לעינינו הנושאים השנויים במחלוקת בהם היא בוחרת להתמקד. נושאים שרבים מהם הם טאבו מוחלט בעולם ממנו היא מגיעה – יחסים הומוסקסואלים, סמים, התאבדויות, מעמד האישה, אלימות בתוך המשפחה, שחיתות שלטונית ועוד… מיותר לומר שבמשך השנים אמין סבלה לא אחת מחרמות, גינויים ובידוד מקצועי.
אותו מבט מתעתע עם מסר וויזואלי חזק מופיע בעבודה ״חתיכה מהפאי״ שמרוב שהמסר שלה מערער את הסדר הקיים בעולם הערבי, היא צונזרה אפילו בדובאי. ביצירה הזו רואים דמות לבושה בבגדים מערביים וגלוית שיער, קצת אולי כמו ״עליסה בארץ הפלאות״, כשהיא אוחזת בידה פאי עליו עומדים גברים בלבוש מסורתי, שרבים ביניהם מי משיג את חתיכת הפאי הגדולה ביותר. הגברים כביכול עסוקים בשלהם, אך לא ניתן להתעלם מהאישה אשר גדולה מהם, ושולטת בהם – הלא היא זו שאוחזת בפאי, אך רומזת לקהל הצופים לשמור על שקט ולא לגלות שבעצם כל הכוח מצוי בידיים שלה. למרות זאת, העיניים שלה מכוסות, אולי בכדי להעצים את המסר ולהדגיש שזאת יכולה להיות כל אישה…
המסר של היצירה הזו כה חזק, שאמנם אמין מעבירה ביקורת על מעמדה של האישה בעולם הערבי, אבל לאחרונה עם התעוררות תנועת ה- #MeToo היצירה הזו חזרה לתודעה שלי בצורה אפילו עמוקה יותר.
בתוך המרחב הפנימי של המזרח התיכון, סצנות קשות ממלחמות באות לידי ביטוי באופן קבוע בסיקור התקשורתי. אבל חיבה פיזית? זה כבר מחוץ לתחום וזוכה לצנזור כמעט מידי! וכך קרה גם לעבודה המונומנטלית – ״מלך הלבבות״, אשר צונזרה כמעט מיידית. הסצינה אותה בחרה אמין לתאר מושאלת כמובן מתוך סרט הוליוודי, ורק הכאפיה שעל ראש הגבר מחזירה אותנו למזרח התיכון ומעבירה את המסר הכה חד וברור. בנקודה זו אפשר גם לעצור ולתהות על מקומה של האישה בסצנות הנשיקה המוכרות לנו, ובכלל על ייצוג האישה בסרטים הוליוודיים (לראיה ממליצה להיכנס ללקט המעולה של הציטוט הנשי החוזר בסרטים – What do we do now?).
עבודותיה יוצאות הדופן של שורוק אמין משאירות רושם עז, וכך קרה גם לי, כשהדרכתי בשכונות סוהו ומייפר ועברתי בין התערוכה המרהיבה שלה לבין הרחובות הנוצצים בהם כל חנות מתחרה עם שכנתה להעביר מסר וויזואלי חזק יותר שיתפוס את עינינו – על מנת שנתפתה לקנות מוצרי יוקרה. המגורים בלונדון היו עבורי חוויה מעשירה בזכות האפשרות לבחון את המציאות דרך המשקפת של האמנות, הדבר אפשר לי לפתח פרספקטיבה חדשה ומרתקת על תהליכים היסטוריים שהתרחשו לנגד עיני, ובאופן כללי העיר עם התדמית האפורה נראתה לי תמיד צבעונית מאוד. מזמינה את כולכן/ן לחוות את העיר יחד איתנו!
