לרגל חודש הגאווה שמסתיים, ואירועי הגאווה שעוד צפויים לנו בקיץ (מצעד הגאווה בפריז היום! גאווה בלונדון בסוף השבוע הבא! משט הגאווה באמסטרדם באוגוסט!) החלטנו לכוון זרקור אל כמה יוצרות ויוצרים גאים ויצירות שעוסקות בחוויה הלהטב"קית. לא מדובר בסגנון אמנותי או זרם מסוים, וגם לא בטכניקות ספציפיות, אלא בעיסוק בחוויה של מי שזהותם/ן או הגדרתם/ן המינית או המגדרית שונה מה"נורמה" ההטרוסקסואלית הבינארית.
על אף שהעיסוק במיניות וביחסים שאינם הטרוסקסואליים הוא בעל היסטוריה ארוכה, בחרנו להתמקד בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20, אז נולד העיסוק המודרני בזהות מינית ואז חוקקו (ולאחר מכן בוטלו) חוקים האוסרים על יחסים הומוסקסואליים. זוהי נקודה חשובה שכן הדחייה החברתית, עד כדי סכנה לעתים, הביאה לצורך בהסתרה מחד ולרצון חזק לנראות מנגד.
צנזורה לעומת הנכחה, ומאוחר יותר אף שחרור ואקטיביזם, הם נושאים רווחים באמנות קווירית. עצם השימוש במונח "קווירי" (queer) מבהיר זאת. במקור היה זה כינוי גנאי שמשמעותו המילולית היא "משונה" או "מוזר", והוא שימש כקללה שהוטחה בעיקר בהומואים. בשנות ה-80 החל ניכוס מחדש של המושג הזה והיום הוא משמש כמונח כוללני המקבץ תחתיו זהויות רבות שהמשותף להן שאינן הטרוסקסואליות וסיסג'נדריות.
"ללא כותרת" / פליקס גונזלס-טורס (1992)
מיטה סתורה, שני כרים שאך לפני רגע הונחו עליהם ראשים. תמונה שקטה, כמעט יומיומית, אך בו בזמן מעוררת אי שקט, אפילו חרדה. השקעים ברורים מדי, עמוקים מדי, האין נשקף מהם בבירור. תחושת אובדן שכל אחד יכול להתחבר אליה. אבל כדאי להכיר את ההקשר שבו נוצרה והוצגה. גונזלס-טורס (1996-1957) היה אמן קובני-אמריקני, הומוסקסואל מוצהר, שחי ויצר בתקופה שבה מגיפת האיידס עשתה שמות בקהילה הגאה. הוא איבד את שותפו לחיים, רוס לייקוק, לאיידס, ובסופו של דבר הלך לעולמו גם הוא בשל המחלה. התמונה הוצגה על שלטי חוצות ענקיים ברחבי ניו יורק, בין היתר כחלק מקמפיין שנועד לעורר מודעות לחשיבות של בדיקות איידס. הסצנה האינטימית כל כך הפכה לפומבית באופן קיצוני.
ב-2012 וב-2013 הטצבו שוב עשרות שלטי חוצות הנושאים אם את עבודתו של גונזלס-טורס (תצלום מתוך אתר המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק)
זו איננה הפעם היחידה שגונזלס-טורס השתמש בשלטי חוצות כאמצעי להצגת עבודותיו. "אני צריך שהציבור ישלים את העבודה", הסביר, "שיהפוך להיות חלק מהעבודה שלי, שיצטרף". אגב, בריאיון עמו אמר שהציבור שאליו מכוונות עבודותיו הוא תמיד, בראש ובראשונה, אהובו רוס. ב-1991 יצר גונזלס-טורס את העבודה "ללא כותרת" (דיוקן של רוס ב-L.A), ערימה של סוכריות עטופות בניירות צבעוניים שיחד שוקלות כמשקל גופו של רוס לפני שחלה. הקהל מוזמן לקחת חלק ביצירה וליהנות מהסוכריות. הערימה הצבעונית והמשמחת הולכת ומתמעטת, כמו גופו של רוס שדעך (אך אל דאגה, גונזלס-טורס דרש שמי שיציג את הדיוקן יהיה מחויב להמשיך ולמלא אותו).
"פיטר (נערה אנגליה צעירה)" / רומיין ברוקס (1924-1923)
מיהי הדמות שבתמונה? זקופת הגו, בעלת המבט הנחוש, מקרינה ביטחון עצמי וריכוז? שמו של הציור מגביר את הטשטוש המגדרי וכמו מהתל בצופה. זה כמובן בדיוק מה שהן המודל והן הציירת מבקשות להשיג.
האמנית האמריקאית רומיין ברוקס שפעלה באמצע המאה הקודמת ידועה בפורטרטים רבי העוצמה שלה, בעלי האופי האנדרוגני, של נשים בלבוש שנחשב אז גברי במובהק. בעבודה הזו היא ציירה את חברתה גלוק (Gluck), אמנית גם כן, כשהיא לבושה במקטורן שעיצבה בעצמה ואוחזת בכובע גברי. אמנם בשנות ה-20 נשים מהמעמד הגבוה השתעשעו והתנסו לפעמים בלבישת "בגדי גברים", אבל גלוק נהגה ללבוש מכנסיים בלבד, מנהג שאותו אף תיארה כ"מרגש". פיטר היה אחד מהכינויים של גלוק, שהתעקשה שלא יצרפו אף תואר לשמה, כמו 'עלמה' או 'גברת' (וגם לא 'אדון'). גם ברוקס נהגה להתלבש באופן דומה ואתגרה הן בחייה והן ביצירתה את הקטגוריות המגדריות הבינאריות של תקופתה. הדבר ניכר גם בדיוקן העצמי שציירה ב-1923, ושהפך לעבודה הפופולרית ביותר שלה (למטה, משמאל. תמונתה מימין).
“הנמות" / גוסטב קורבה (1866)
פורנוגרפיה של המאה ה-19 או הצגה רגישה של ארוטיקה לסבית? אולי פשוט גם וגם. האמן הצרפתי גוסטב קורבה צייר את "הנמות" (הידוע גם בשמות "השינה" ו"שתי חברות") עבור אוסף פרטי של דיפלומט ואספן אמנות טורקי שהתגורר בפריז. זהו מבט גברי ברור (ומציצני?) על חייהן של נשים שאוהבות נשים. עם זאת, קורבה היה ריאליסט אדוק וגופן של המודלים מצויר בהתאם לכך, ללא "החלקות" והתייפיפויות מיותרות. מחרוזת הפנינים הקרועה, סיכת השיער, השמיכות המקומטות וכמובן פניהן של המאהבות מרמזות על שהתחולל על המיטה, ללא צורך בגברים. הציור עורר סנסציה ולמעשה נאסר להציג אותו בפומבי עד 1988 (כשהוצג על ידי סוחר אמנות ב-1872 הדבר גרר התערבות משטרתית). אגב, זהותה של המודל הימנית, בעלת השיער הבהיר, ידועה. זוהי ג'ואנה היפרנן, ששימשה ככל הנראה מודל ליצירה מפורסמת עוד יותר של קורבה, "מקורו של העולם" – קלוז אפ מצויר על איבר המין שלה, יצירה שמעוררת מחלוקת עד היום.
דיוקן עצמי / קלוד קאהן
האמנית הרב תחומית הצרפתיה נולדה כלוסי רנה מתילדה שווב ב-1894, בת למשפחה יהודית אינטלקטואלית. בגיל 23 אימצה את השם "קלוד", הנייטראלי מבחינה מגדרית. הן בעבודתה והן בחייה האישיים ערערה קאהון על קטגוריות מגדריות מקובלות. באוטוביוגרפיה שלה כתבה: "גברי? נשי? neuter (חסר מין) הוא המגדר היחיד שתמיד הולם אותי" (בלית ברירה ומפאת מגבלות העברית נעשה כאן שימוש בלשון נקבה). קאהון הייתה פסלת, כותבת וצלמת שהתפרסמה בדיוקנאות העצמיים המגוונים שלה. שותפתה לחיים וליצירה של קאהון הייתה אחותה החורגת, מרסל מור (שם שנבחר גם הוא בגלל הנייטראליות המגדרית שלו). יחד אירחו השתיים סלונים אמנותיים בביתן בפריז, עד שעברו להתגורר באי ג'רזי. כאשר הגרמנים כבשו את צרפת ואיי התעלה הפכו השתיים לפעילות נגד הכיבוש. הן יצרו עלונים שתיארו את פשעי הנאצים, ואז השתתפו באירועים של הצבא הגרמני והטמינו את העלונים בחשאי בכליהם של החיילים. הייתה זו פעולה פוליטית ואמנותית כאחת, והיא הובילה לכליאתן ולגזר דין מוות. הן ניצלו כאשר האיים שוחררו, אך השהות בכלא פגעה בבריאותה של קאהון. היא מתה ב-1954 ונקברה לצד בת זוגה.
דייוויד הוקני (1961) / We Two Boys Together Clinging
קשה לדבר על אמנות גאה במאה ה-20 מבלי לציין את אחד האמנים החיים המצליחים והמשפיעים ביותר – דייוויד הוקני. הציור הזה, שהוקני צייר כשהיה סטודנט לאמנות בלונדון, הושלם בתקופה שבה הומוסקסואליות הייתה מחוץ לחוק בבריטניה הולדתו. שם היצירה, שגם מופיע בציור, לקוח משיר של המשורר וולט ויטמן, הומוסקסואל אף הוא, שרבים מפרשים כשיר אהבה בין גברים. הדמויות הכמו-מקושקשות בילדותיות מתחבקות ומתנשקות מול מה שנראה כמו קיר מכוסה גרפיטי, סמל לתרבות שוליים אנטי ממסדית, להסתרה ולבריחה מהחוק. זו הייתה אמנות פוליטית, מתריסה ונועזת, וגם כזו ששיקפה שאיפות כמוסות של היוצר.
מאוחר יותר פיתח הוקני סגנון אחר, ונודע דווקא בציורי בריכות השחייה שלו. העבודה "דיוקן של אמן (בריכה עם שתי דמויות)" נמכר ב-2018 ב-80 מיליון דולר. היה זה המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם במכירה פומבית עבור עבודה של אמן חי (השיא הזה נשבר כעבור שנה, על ידי ג'ף קונס).
