בחג המולד כתבנו פוסט על אמנות עכשווית שנכנסת לתוך כתלי הכנסיה, ומה האפקט של זה. הפעם, לכבוד פורים, אני שמחה להתייחס למקרים בהם מבנים ציבוריים התחפשו למוסדות אמנות, וכל כך אהבו את התחפושת שהחליטו להישאר איתה 🙂 באופן כללי, עיצוב וארכיטקטורה של מוזיאונים הם נושאים מרתקים. למשל, לא חסר מה לכתוב על הארכיטקטורה המהפנטת של מוזיאוני הגוגנהיים ברחבי העולם (כ-10 במספר!!), או על החשיבות הלאומית של מוזיאונים והון העתק שהמדינה משקיעה בעיצוב מבנים מרשימים. אולם הסוגייה מקבלת פן נוסף כאשר מדובר במבנים מוזיאליים ששימושם המקורי רחוק מלהיות קשור לאמנות. כן, כן, הידעתם שהטייט מודרן בלונדון (Tate Modern) היה בעבר תחנת כוח, ואילו הקינדל בברלין (Kindl – Centre for Contemporary Art) היה מבשלת בירה? שמוזיאון האורסיי בפריז (Musee d'Orsay) היה תחנת רכבת? שבאמסטרדם הפכו המספנות הלאומיות לחלל יצירה לאמנים, ושבברצלונה רואים אמנות באורוות של המשטרה? כאשר מבקרים במוזיאונים אלו ואחרים כמותם (ותתפלאו, יש הרבה, ובעיקר מוזיאונים לאמנות מודרנית ו/או עכשווית). מעניין לשים לב עד כמה העיצוב החדש שומר על הצביון המקורי, איך הטרנספורמציה הזו משפיעה על חווית המבקר במקום, וכיצד היא משפיעה על תצוגת האמנות?
הטייט מודרן, לונדון (Tate Modern). כל מי שהיה בסיור של ארטרנטיב כבר יודע שהטייט מודרן כלל לא נבנה כמוזיאון, ומתכנניו לא יכלו לשער לעצמם שכעבור חצי מאה החלל שעוצב להכיל טורבינות ענק יציג מיצגי אמנות עכשווית. הבניין הוקם במחצית המאה ה-20 ופעל עד שנות ה-80 כמייצר החשמל של לונדון. כאשר המבנה ננטש ונעזב על מכונות הענק ששכנו בו, היה נראה שמדובר במפלצת אבנים ופלדה שתקועה במרכזה של לונדון. אולם הכספים הרבים שהושקעו במקום על ידי חבר הנאמנים של אוסף הטייט, הפך את המפלצת לאיקונה לונדונית חדשה, ולדוגמה ומופת לארכיטקטורה מוזיאלית מודרנית. הטייט מודרן פתח את שעריו בשנת 2000 לאחר ארבע שנים של שימור לצד שיפוץ ובנייה אינטנסיביים ונראה שאין טבעי מלהציג במבנה אמנות. הגלריות שבהן שוכנות התערוכות מתוכננות כחלל מוזיאלי סטנדרטי (קוביה לבנה כמו שקוראים לזה) ואין כל רמז לעבר של המבנה. לעומת זאת, הכניסה של המוזיאון, היכל הטורבינות, בהחלט שמר על צורתו המקורית, והאפקט המיסטי שהחלל מספק למבקר הוא כמו של ביקור בכנסייה גותית.
חוויה מיסטית בתחנת כוח. הטייט
קשה לדמיין את המקום כמוזיאון
מוזיאון דה-אורסיי, פריז (Musee d'Orsay). עם כל הכבוד לתחנות הרכבת שנבנות בארץ באיחור של 150 שנה, פעם באמת בנו תחנות רכבת מטורפות. מדובר במבנים יפהפיים, בהם כל פרט ופרט נבחר בקפידה, וסגנון אקדמי מאופק ומלומד קישט את הפונקציונליות המודרנית הפנימית של המקום. אכן, תחנות הרכבת של סוף המאה ה-19 לעבר המאה ה-20 הם עדות למודרניות שפוגשת קלאסיקה: פלדה וחשמל בתוך חלל עם ניחוח רומנטי. השימוש קצר המועד של מבנים אלו בצורתם המקורית מעורר פליאה וקשור לקצב בו האנושות התפתחה במאה הקודמת. לדוגמה, תחנת אורסיי נבנתה בשנת 1900 במרכז פריז והיתה אמורה לשמש עורק תחבורה ראשי לעיר מכל רחבי צרפת. אולם כבר בשנת 1939, לא הצליחה התחנה, על רציפיה הקצרים, להכיל עוד את הרכבות המודרניות המתארכות, ונהפכה לתחנת פרברים משנית. לאחר הזנחה של שנים רבות, יהיה זה המבנה התעשייתי הראשון שיתחפש למוזיאון לאמנות וישכן את מיטב האמנות המודרנית הצרפתית מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, כולל כל השמות הגדולים שכולם מכירים (גוסטב קורבה, מאנה, מונה ושות'). הגישה האדריכלית של מתכנני המוזיאון שונה מזו של הטייט, ובתוך החלל המרכזי יש חיבור מעניין של אדריכלות פנים עכשווית בתפאורה של המבנה הישן. למעשה, שימושו המקורי של המבנה נשאר חשוף למבקר ומכניס אותו לאווירה ההיסטורית שבה נוצרו היצירות שמוצגות במוזיאון.
האורסיי בימים שבהם עוד בנו תחנות רכבת מטורפות
והאורסיי היום
קאישה פורום, ברצלונה (Caixa Forum). כאן מדובר במבנה שידע גלגולים רבים ומרתקים. תחילתו כמפעל טקסטיל, בתקופה שבה השקיעו במפעלים. הוא נבנה על ידי האדריכל הקטלאני המפורסם Josep Puig i Cadafalch ב-1911 וזכה מיד לפרס העיר על המבנה התעשייתי המוצלח ביותר. אחרי שבע שנות פעילות בלבד הוא נסגר ובילה את רוב המאה ה-20 במצב רעוע, כשהוא משמש לתקופה כאורווה עבור כוח המשטרה המקומי. בסופו של דבר הוא נקנה על ידי ארגון la Caixa, הזרוע הפילנתרופית של אחד הבנקים הגדולים בקטלוניה. תהליך השיקום והשיפוץ שלו כלל הכנת 100,000 לבנים אדומות שיהיו זהות לאלו שמהן נבנה במקור. היום יש בו חלל תצוגה עצום שבו מוצגת אמנות עכשווית, ספרייה, אולם וכיתות לימוד. בכניסה למוזיאון ניצבים עצי מתכת שתומכים תקרת זכוכית. ועוד יתרון של המוזיאון – הוא ניצב במרחק של 20 דקות הליכה בלבד ממוזיאון חואן מירו, שבו אנחנו מעבירות סיורים…
הכניסה המרשימה. בואו אחרי סיור בחואן מירו
השיפוץ כלל שריפת 100 אלף לבנים אדומותהמספנות הלאומיות, אמסטרדם (NDSM). לאתר המרשים בגודלו יש היסטוריה מפוארת והווה מסקרן, שעל שניהם ניתן ללמוד בסיור אמנות הרחוב שלנו באמסטרדם. המקום שידוע כיום כ-NDSM קיבל את שמו מראשי התיבות של "החברה ההולנדית לבניית ספינות ורציפים" והיה המקום שבו נבנו במשך יותר מחצי מאה מיטב ספינות הצי ההולנדי, שאיכותן נודעה בכל העולם.
אולם משברים כלכליים ובעיות אחרות הביאו לסגירת החברה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. האתר התעשייתי הנטוש הפך אבן שואבת לאמנים, ובסופו של דבר ניתנה להם רשות להפוך את ההאנגרים הענקיים שבעבר שימשו לבניית הספינות למרכזי אמנות ויצירה. כיום ניתן למצוא בהם עשרות סטודיואים של אמנים, חללי תצוגה מעניינים ונסתרים ובתקווה בקרוב ייפתח שם גם מוזיאון לאמנות רחוב. האתר כולו משופע באמנות רחוב וניתן למצוא בו גם גלריות, משרדים של חברות כמו MTV וגרינפיס, בתי מלון מסקרנים, ומוקדי תרבות אלטרנטיביים.השקת הספינה הראשונה שנבנתה במספנות. עדיין ניתן לראות במקום את מנופי הענק ששימשו לבניית הספינות ואת מסלול ירידתן למים:
מתחם המספנות כולו הפך למרכז אמנות. מתוך סיור אמנות רחוב
קינדל, ברלין – ה-KINDL הוא אחד המקומות החביבים עלינו בברלין, ומרבה לככב בעמוד ההמלצות לברלין שלנו. המתחם התעשייתי כלל תחנת כוח ומבשלת בירה (!) ונבנה גם הוא מלבנים אדומות, בסגנון אקספרסיוניסטי שהיה פופולרי בשנות ה-20 של המאה הקודמת. עבודות שיקום ושיפוץ קפדניות הפכו את המתחם התעשייתי ל"מרכז לאמנות עכשווית" עם תצוגות מתחלפות, הרצאות, אירועים ומופעים. בחלל המרכזי, שבו היה חדר הקיטור הענק, אמנים מוזמנים לפתח מיצגים ייחודיים למקום (site-specific). במקום שבו הייתה המבשלה המפורסמת עדיין ניתן לראות את דודי הנחושת העצומים. היום יש שם בית קפה ובחודשי הקיץ החמימים נפתח בחוץ beer garden, כמיטב המסורת הגרמנית.
