קצת לא נעים לי להודות אבל לא הייתי בלונדון מאז שנת 2005. הייתי באמסטרדם, פריז, ברלין וברצלונה, אבל הפעם האחרונה שביקרתי בלונדון הייתה לפני 13 שנה (!!) שזה אומר הרבה זמן. אני כותבת מילים אלו בעודי על המטוס בדרך ללונדון. מעניין מה השתנה ב-13 השנים הללו, בלונדון ואיתי. אז הייתי בת 23, וכיום אני נאחזת בגיל 29 כבר שבע שנים 🙂 הדבר המרכזי שלא השתנה בשנים האלה הוא שאז טסנו ארבע חברות, וגם היום איתי על המטוס אותן חברות (פלוס-מינוס). באמצע החיים, בשיא הלחץ בעבודה, בין איסוף מהגן להסעה לחוג, לקחנו הפסקה מהכל ואנחנו חוזרות להרגיש בנות 23 שוב…
אז – לפני 13 שנים כשהיינו ילדות 🙂
אז כאמור, מילים אלו נכתבות מהמטוס, כי חשבתי שזה יהיה מעניין לכתוב ודרך כך להיזכר בלונדון של 2005, כהכנה ללונדון של 2018. זהו פוסט שהוא פרולוג, הקדמה, מחשבות שאני לוקחת איתי לחופשה, אוסף של אנקדוטות על תיירות, אמנות, חברות ומה שביניהם… הפוסט הבא יהיה כבר אחרי, הוא יהיה סיכום חופשה, אפילוג. יהיה מעניין, אז תעקבו ☺
תיירות מודרנית – מהי?
ב-2006 היינו הכי תיירות שיש. ארבע בנות מגיעות ללונדון – בקינגהאם פאלאס, הביג-בן, לונדון איי -נקבו אתר חובה אחד, ואנחנו היינו בו. במאות ה-17-18 בני מעמד האצולה (התיירים היחידים של אותה התקופה) לקחו את ה"גרנד-טור", כפי שהוא נקרא בזמנו, כדי לראות את החורבות של העולם העתיק אותו כה העריצו. אולם אותו "גרנד-טור" לרוב לא היה כה "גרנד" והסתכם בעיקר באיטליה, ערש התרבות המערבית. כיום התיירות עברה תהליך מורכב של דמוקרטיזציה ומסחור, ותיירות ותיירים בני המעמד הבינוני שוטפים את כל אירופה ואת העולם כולו. התיירת הממוצעת רחוקה מהאציל של המאה ה-18, והתיירות כיום היא מצרך להמונים, כיאה לתקופה בה אנו חיים. ככזה, מצרך התיירות עבר תהליך כמעט בלתי הפיך של מסחור ומחיקת המרכיבים האותנטיים של המקום. אני מרגישה שתהליך זה התעצם ב-13 השנים האחרונות בכל אירופה ובלונדון במיוחד. ב-2005 לא היה צורך להזמין מראש כלום, כיום זה בלתי אפשרי שלא! ואני לא מדברת רק על האתרים הגדולים, גם לסיורים של ארטרנטיב קלושים הסיכויים להצטרף בספונטניות (זה בסדר, תמשיכו לנסות! אני תמיד מנסה לעזור אם אפשר!). כמות התיירים שיש כיום היא פשוט בלתי נתפסת, ולונדון ללא ספק מובילה. זה לא היה כך כאשר הייתי בת 23, ולמזלה של לונדון היא מאוד גדולה ולמזלי מדובר ביוני, עדיין לא הטירוף של אוגוסט…
רייצ׳ל וילסון בטייט מודרן
אמנות – מה השתנה?
וואו, מלא!!! ראשית, לפני 13 שנה הייתי בשנה האחרונה שלי ללימודי הנדסה ביו-רפואית, רחוק מאוד מהמקום בו אני נמצאת כיום (לפני יומיים הגשתי טיוטה ראשונה של הצעת מחקר לדוקטורט בתולדות האמנות…). אך גם אז הצלחתי לגרור את חברותיי למוזיאון הטייט מודרן ולגלריית סאצ'י. עד היום אני זוכרת את התערוכות ויצירות האמנות שראינו, בטרם ידעתי לפרש ולהבין מה אני רואה. לפני שידעתי שהררי הקוביות הלבנות שסודרו בהיכל הטורבינות בטייט הן למעשה מיצב של רייצ׳ל וויטרד (Rachel Whiteread), או שהחדר המלא בשמן שחור בסאצ'י זו עבודה ידועה של ריצ׳רד ווילסון (Richard Wilson) בשם 20:50 משנת 1987.
וואו, אלו היו עבודות מרשימות! אז עוד הייתי כבולה בהגדרה השמרנית של האמנות ככזו שמכירה רק בציור ופיסול כאמנות. ואמנם היצירות הללו מאוד הרשימו אותי, אבל לא לגמרי הבנתי איך זה מתקשר לאמנות כפי שאני הכרתי אותה מבית הוריי – הייתי עוד שבוייה בנאומים חוצבי הלהבות של אבי השמרן על הרס האמנות בידי הפוסט מודרניות. כיום אני כבר יודעת שמה שאז הכרתי כאמנות מופת, "ה-אמנות" בה' הידיעה – זו של פיקאסו, מונה, רנואר, ואן-גוך ואחרים, אל לנו להתייחס אליה בה' הידיעה, אלא כ"אמנות מערבית".
זוהי אופציה אחת, קריאה ספציפית של תולדות האמנות, כזו שמתייחסת בעיקר לגבר הלבן האירופאי, או זה שרואה עצמו ככזה. אמנם זהו הסיפור המוכר יותר של תולדות האמנות, אך חשוב לזכור שזהו צד אחד בלבד של הסיפור. . כיום דווקא מעניינות אותי יותר אותן אפשרויות אחרות, אלו שדווקא מתגלות על ידי האמנות העכשווית (על ההבדל בין אמנות מודרנית לאמנות עכשווית בפוסט אחר). ועם כל זאת, לא הצלחתי להתאפק וקניתי כרטיסים לרטרוספקטיבה של פיקאסו בטייט מודרן… נו שוין, קשה להיפטר מהרגלים ישנים 🙂
ריצ׳ארד ווילסון – 20:50
קניות – בשביל מה?
עשינו מלא קניות ב-2005 ויש לנו תמונות ממש מצחיקות שמתעדות זאת. במיוחד אני זוכרת פריים אחד של אחת מחברותיי כשהיא מחזיקה הר של בגדים בכניסה לתא המדידה… יש לי אפילו חצאית שאני לובשת אותה עד היום שרכשתי בשוק קמדן. 13 שנה מאוחר יותר קניות פחות מדברות אליי, נראה לי מיותר לבזבז על זה זמן בהתחשב בעובדה שניתן לקנות הכל אונליין – למה לי לעשות קניות כאשר אני יכולה להיכנס למוזיאון נוסף או להיאבד בעת שיטוט ברחובות?!? אבל כאמור אני לא לבד בסיפור הזה, וחברותיי בהחלט מעוניינות לעשות קניות בסופ״ש שלנו בלונדון. כדי שגם אני אוכל ליהנות מהחלק הזה של הטיול החלטתי שנחפש את המקומות האלטרנטיביים – השווקים המגניבים בשורדיץ׳ וחנויות יד שנייה שמציפות את מזרח העיר. כאן אני בטוחה שהמדריכות הנפלאות של ארטרנטיב, עם החוש האופנתי שמאפיין רבות מהן, יבואו לעזרתנו. יש מצב שאני הולכת לאכול את הכובע לגבי זה, ובסוף אחזור עם טרולי מלא בכל טוב, אעדכן באפילוג…
שוטטות – חובה!
הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בטיול בעיר אירופאית זה פשוט לשוטט. ואכן, גם במהלך הביקור שלנו ב-2005, לצד אתרי החובה שציינתי, בעיקר הסתובבנו בעיר ועשינו מלא שטויות (שטויות של בנות 23). יש אפילו כמה סרטונים שמתעדים את זה, ולצפות בהם היום זו חוויה מצחיקה במיוחד! אני מצפה לשוטט עם חברותיי ברחובות לונדון שוב: לטייל בשכונת שורדיץ׳ (אחרי סיור אמנות הרחוב כמובן!), ללכת לאורך נהר התמזה (אחרי סיור בטייט) ולשוטט בשכונות סוהו ומייפר (נכון, אחרי סיור גלריות). העוגנים של הטיול הנוכחי הם סיורי האמנות של ארטרנטיב, כל סיור כשעתיים-שעתיים וחצי, ובין לבין פשוט נשוטט – ארוחת בוקר בבית קפה מקומי, פיקניק בפארק ציבורי, וכל דבר שיגרום לנו להרגיש את לונדון האמיתית. כי אם בארץ אנחנו אוהבות להרגיש לפעמים תיירות, בלונדון דווקא ננסה להתחפש למקומיות. אני בטוחה שבין לבין השיטוטים, יהיו לנו גם שיחות עמוקות על החיים המטורפים והבעיות של כל אחת ואחת – בכל זאת חברות כבר כמעט 20 שנה, אבל סה"כ אני מאמינה שזה יהיה סופשבוע של צחוק והנאה צרופה. רק שהפעם נעשה שטויות של בנות 36.
מוקדש לדנה, איה, מאיה, דקלה ורוני.
